מאז שאני זוכר את עצמי, אמא שלי תמיד עבדה קשה ודאגה לכל מחסורנו, ולכן, אושרה היה בראש מעייניי. הזיכרון שאספר עכשיו מרגש אותי עד דמעות אפילו היום, כשאני כבר בן שמונים, ואימי כבר מזמן הלכה לעולמה.  

באחד מטיולינו במוצאי שבת, עברנו בכיכר המושבות. אימי נעצרה מול חנות שבחלון הראווה שלה  הוצגה קופסת כלי תפירה מעץ. הקופסה היתה מפוארת, בנויה משתי קומות, עם פתיחה לצדדים,  ופיתוחים צבעוניים. מאז ומתמיד אימי עסקה בתפירה וסריגה, והיתה מאוד יצירתית. בשונה מהרגלה,  היא ממש התלהבה, ואמרה שהיא רוצה קופסה כזו. נכנסנו לחנות, ואימי פתחה את הקופסה והסתכלה  בה, והורי מאוד התלהבו. המחיר של הקופסה היה מאוד מאוד יקר, ואבי, שרצה מאוד לשמח אותה,  היה מוכן לקנות אותה, אך אימי סירבה בכל תוקף. לא יכולתי לשאת את אכזבתה, והזיכרון הזה נצרב  בי וליווה אותי.  

​

כעבור כמה שנים, כשהייתי כבן 11-12 התחלנו ללמוד שיעורי מלאכה. בתחילה, התנסינו בקרטונים,  ובהמשך עברנו לעץ. המורה למלאכה, מאיר חדד, הראה לנו דוגמאות של עבודות מעץ, שמהן היינו  אמורים לבחור. הוא הציג בפנינו שרפרף לאמבטיה, מדף, ולמרבה הפתעתי גם קופסת תפירה. הקופסה  היתה קטנה וצנועה יותר מהקופסה בחלון הראווה, אבל היה לי ברור שזו תהיה הבחירה שלי. סיפרתי  למורה את הסיפור, והוא התרגש ואמר שיעזור לי. כשהקופסה היתה מוכנה, הגעתי הביתה בהתרגשות גדולה, שמתי אותה על השולחן,  אני זוכר עד היום את השמחה וההתרגשות של הוריי.  

הסיפור הזה עבר במשפחה, ושנים אחר כך,  אמא שלי הזכירה זאת בעיניים נוצצות.